כאבי זוגיות או ריצה?

בעודי שוכבת על מיטת טיפולים כדי לנסות להשתקם מפציעה מעצבנת ברגל, פתאום הבנתי משהו.

לפעמים זוגיות דומה לשרירים של רצים.

כשלא מתחזקים מספיק את הזוגיות, לפעמים נוצר מתח כזה, כמו מתח בשריר לא מתוחזק היטב. המתח הזה רק הולך וגובר, ויכול להגיע ממש עד לכאב ולפציעה. כדי לצאת מזה, צריך לשחרר את המתח, קרי לדבר על הכול, או בענייני שרירים - ללכת לטיפול איכותי.

נכון, אפשר לשמור על שגרת אימונים בריאה, עם הרבה אימוני כוח ועבודה יומיומית עם גליל, אבל כנראה שעדיין מדי פעם הגוף קצת יקרוס ותידרש עזרה קצת יותר ממוקדת (כי בואו, כמה מאיתנו באמת מצליחים לשמור על תחזוקה מושלמת כל הזמן?). צריך לקחת בחשבון שטיפול בשריר מתוח הוא טיפול כואב, אין פה קיצורי דרך. גם שיחה מלב ללב עלולה להכאיב, אבל זה שווה לחלוטין את ההקלה שמגיעה בעקבות זאת.

לאחרונה התמלאתי באופטימיות, אולי יום אחד אתבדה - הכול ייתכן, אבל ההרגשה שמילאה אותי היא שכל עוד אנחנו מדברים על הכול - שום דבר לא ישבור אותנו. היה למשל שבוע מתוח כזה, שבו לא הצלחנו למצוא ממש זמן לדבר. וזה לא שבאמת אין זמן, תמיד יש זמן, תמיד אפשר לתעדף גבוה שיחה מלב ללב, או פשוט להתחבק ארוכות. כל אחד היה עסוק בחייו שלו והיינו כמו שני קווים מקבילים. המתח היה מורגש לגמרי, משפטים תמימים נאמרו בטון כועס, הרגשתי שהוא מעצבן אותי לפעמים אפילו בנוכחות שלו. אחרי כמה ימים מתוחים כאלה, אמרתי לו סוף סוף איך אני מרגישה. הוא שאל למה אני מרגישה ככה, התיישבתי לידו על המיטה ופתחתי הכול. שנינו דיברנו ושנינו הקשבנו, שוחחנו על פתרונות אפשריים למצב הזה, הבנו איפה טעינו ומה אנחנו צריכים ללמוד מזה לפעם הבאה. סיימנו בחיבוק ממושך. והנה, כל המתח השתחרר לו, הכעסים קיבלו פרופורציות, הטונים נרגעו וחזרנו לדבר כמו איש ואישה אוהבים שרק רוצים להיטיב זה עם זו. דאגנו גם לדייט חירום ביום המוחרת, ישבנו בפאב ודאגנו לשחרר את כל השאריות הקטנות שנותרו מהמתח הזה.

אם תקשורת זוגית פשוטה לא עוזרת, אפשר ורצוי כמובן להיעזר בצד שלישי, בגורם מקצועי שיסייע ביצירת תקשורת בריאה ופתוחה. העיקר לא לתת לכעסים להישאר באוויר, וגם לא לטאטא אותם מתחת לשטיח - יום אחד הגבעה בשטיח הזה תהיה גדולה מדי, והכול יתפרץ החוצה ללא שליטה.

לפעמים אני תוהה איך זה שדבר כל כך פשוט הוא כל כך לא מובן מאליו. עד לפני כמה שנים לא באמת תקשרנו, לא ידענו לדבר על מה שחשוב באמת. ואני יודעת כמה הקושי הזה נפוץ, אני יודעת כמה דברים לא נאמרים בכל כך הרבה מסגרות זוגיות. זה לא פשוט בכלל ללמוד לדבר על הכול, צריך גם לדעת איך להגיד, איך לא לפגוע, וגם איך לא להיעלב מהצד השני, להבין שמה שאני אומרת או עושה הוא בעדי ולא נגדו. ולפעמים, כשמצויים בתוך המתח, קל יותר להימצא בתסכול ובכעס, להיכנס להאשמות ולמחשבות קשות ולא לראות שיש שם ריפוי בקצה המנהרה. קשה לעצור את הסחרור, נדרש שלפחות אחד מבני הזוג יידע לעצור וליזום שיחה קרובה ופתוחה מלב אל לב, ושגם הצד השני יבין שזה הזמן לחשוף את כל מה שיושב על הלב. וכשמדברים, פתאום דברים מפחידים הופכים למפחידים פחות, פתאום מתברר שהסרטים שרצו בראש הם סרטים בידיוניים בלבד, פתאום נזכרים שיש אהבה שם, בשני הצדדים, ושאף אחד לא באמת מתכוון לפגוע בצד השני.

אז למדנו לתקשר, זה קרה אומנם בדרך הקשה אבל טוב שזה קרה, כי מאז שחזרנו אנחנו ממשיכים לטפס מעלה בסולם התקשורת, לומדים לפתור עוד ועוד אתגרים, וכאמור מרגישים שהשמיים הם הגבול.

אז אני לא יודעת איזה אתגרים נוספים יעמדו בדרכנו, לא יודעת מה יוליד יום ואיפה נהיה בעוד עשור, אבל אני יודעת שאנחנו נמשיך לתחזק ולחזק, וכשמדי פעם בכל זאת יצטבר מתח משמעותי - נדאג לדבר על הכול ולשחרר את הכאב.