הסיפור המוזר על קופסת מלפפונים חמוצים שכמעט הובילה לפיצוץ

לפני כחודשיים אולי, בערב שישי רגוע ומשפחתי, סיימתי להכין ארוחת ערב מפנקת במיוחד ושמתי לב שאחת התוספות החשובות לארוחה זו - מלפפונים חמוצים - חסרה. חיפשתי קופסאות שימורים בארונות, תרתי אחר שאריות בקופסאות הפלסטיק במקרר, אבל לא נמצא אפילו מלפפון חמוץ אחד לרפואה.

עכשיו, בימים סטנדרטיים הייתי קצת מתבאסת ומסתדרת בלי זה, או אולי שואלת בקבוצה של הבניין אם יש למישהו מהשכנים, אבל הפעם - התפרצתי. צעקתי על ולדי והילדים שנמאס לי כבר שזה כל הזמן נופל עליי, שרק אני אחראית על הקניות ולמה אף אחד לא אמר שנגמרו המלפפונים החמוצים, ולא הגיוני שאם אני לא ממש על זה אז חסרים דברים בבית.

ההתפרצות מילאה אותי ברגשות מעורבים, תסכול מצד אחד אבל גם בושה מצד שני, ורגשות אשם על כך שאני ככה צועקת על שלושת האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. וכל זה בגלל מה, קופסת שימורים?

ברור לכל בר דעת שהעניין פה הוא לא קופסת השימורים. אני יכולה לתת מלא הסברים, למשל שבדיוק הייתי בעיצומו של מצב רוח ירוד מאוד, אולי PMS. או זה שבתקופה האחרונה רק אני מבשלת ארוחת ערב בכל שישי (באלה שאנחנו בבית ולא מתארחים). ובעיקר זה שכבר תקופה ארוכה אני אחראית על הקניות בסופר ועל רשימת הקניות עצמה, ואם אני לא מעדכנת שמשהו חסר אז אף אחד לא מעדכן בעצמו או לפחות טורח ליידע אותי. כל אלה הציפו אותי ביחד עם מצב הרוח שהיה רע כבר לפני כן, אבל זה לא באמת משנה. זה קרה, זה עבר, המשכנו הלאה. לקחתי לעצמי קצת זמן להירגע ואז התנצלתי על ההתפרצות, ולדי והילדים התנצלו על כך שהם משאירים אותי לבד עם עול רשימת הקניות, והודו לי על הארוחה שבישלתי, וזהו, התחבקנו והתיישבנו לאכול (בלי מלפפונים חמוצים). המשכתי להרגיש רע גם אחרי זה, אבל הזכרתי לעצמי שאני אנושית. קורה.

העניין הוא, שזה היה יכול להתנפח הרבה יותר. ולדי למשל היה יכול לצעוק עליי בחזרה, להטיח בי: "אבל מה את צועקת? אני עושה המון בבית הזה גם כן, אז אפשר לחשוב מה קרה, חסרים מלפפונים חמוצים!"

הוא היה יכול להגיד שאני מגזימה, שזה לא בסדר שאני צועקת גם על הילדים, היה יכול להזכיר לי את כל הפאשלות שאני עושה בתחזוקת הרכב כי אני רגילה שהוא מטפל בזה. זה בקלות היה יכול להפוך למריבה קשה ואמוציונלית.

אבל זה לא. והסיבה שזה לא התפתח, היא בגלל שלריבים, כמו לטנגו, צריך שני אנשים. אדם לא יכול לריב עם עצמו.

מאז תמיד יש בבית קופסה של מלפפונים חמוצים ;)

כל מריבה בכל זוגיות מתחילה ממישהו שאומר משהו לא ממש בסדר, או עושה משהו שמעצבן את הצד השני, תמיד יש מישהו שמתחיל את הטריגר הראשוני. אבל זה שיש טריגר, לא אומר שיתפתח ריב, אלא אם הצד השני מרגיש מחויב לענות לו באותה מטבע, להשיב על הכעס בכעס, לצאת עם היד על העליונה.

העניין הוא שכשזה קורה, כולם מפסידים. האגו לכאורה מנצח, אבל זה לא באמת ניצחון, הזוגיות חוטפת פגיעה, שני הצדדים מרגישים פגועים וכעוסים, וקשה לפעמים לשקם את האווירה בבית.

זה לא אומר שריבים בזוגיות אינם עניין תקין. זה בסדר שיש ריבים מעת לעת, ובטח שלא חייבים להסכים על כל דבר (אפילו רצוי שלא להסכים על כל דבר), אבל כדאי גם לדעת לבחור מלחמות, וכדאי שכל אחד יידע לקחת אחריות על עצמו ולהסתכל על התמונה הגדולה. גם בזוגיות הכי טובה ורגועה יקרו מצבים כאלה, שבהם אחד הצדדים מתפרץ או אומר משהו לא יפה או עושה משהו לא לעניין, ואז לצד השני יש בחירה - האם אני אמשיך את זה ואחמיר את המצב, או אגיב באמפתיה ונמשיך הלאה, עד שיהיה אפשר לדון בזה בשלווה? לכל אחד בכל שלב יש את הכוח לעצור את הפינג פונג של המריבות.

ותזכרו - כשאתם בזוגיות, אתם לא במלחמה, אתם שותפים, יש לכם את אותה מטרה - לחיות באושר ביחד.